תמיד היו לנו חברים על ארבע בבית, מאז שהקמנו בית משותף, ועוד שבועיים לפני, כבר היה לנו גור חבר, שגדל מהר מהר לכלב דני ענק. גידלנו שני כלבי דני ענק, שלושה כלבי דוג דבורדו, תמיד כלבים גזעיים, משמעותיים, עם או בלי תעודה, יפים ואציליים, ודי אחידים במראה.
ואז, הגיע אשר.
אשר הוא משהו אחר, הוא הגיע אלינו מבן משפחה שהיה לו אחד יותר מדיי, וחיפשנו לו בית, בינתיים חיכה אצלנו בחצר עם כלב דוג דבורדו ונקבה טובה שלו. שניהם חומים דבש, טובים ורגועים.
ואז, הגיע אשר.
אשר הוא באופן רשמי בולדוג צרפתי, ובאופן בלתי רשמי, הוא סוג של חייזר (יותר מלולו וסטיץ'). הוא הזכיר לי סיפור עם על המלאכים המייצרים בשמיים ילדים ונחים ליום אחד. וביום זה, אלוהים לא מתאפק ובונה מהשאריות על שולחנות העבודה ילד מושלם. אך, כדי שלא ידעו שהוא עשה אותו, הוא מטיל בו פגם.
אז, זהו אשר. רק, שנראה שיש לו קצת יותר מפגם אחד. עין כחולה, זנב לא קיים, ריפוד חסר באזור הישבן שלא מאפשר לו לשבת בנוח אלא רק להישען, הליכה מוזרה, כתמים שחורים תחת העור, ורדרדות לא ברורה, בקיצר, משהו לא ברור. כשרואים אותי איתו, לא שואלים מי זה? אלא מה זה?
נחזור לימינו, ולזכייה של נטע ברזילי, שהדגישה את קבלת האחר וחשיבות הדבר בעולמנו. נטע גדלה בבי"ס בינלאומי בחו"ל עד כיתה ב', ואז הגיעה לארץ. התחברתי, כי כשהבן שלי היה בבי"ס בינלאומי בבנגקוק עד כיתה ב', הדבר שהיכה בי הכי חזק, הוא קבלת האחר, כי כולם שם שונים בכיתה – הודים, יפנים, מוסלמים, נוצרים, מערביים אמריקאים, יהודים…הכי טבעי שבעולם, כולם ילדים, תלמידים, עם תחביבים ומנהגים,. דוגמא למסגרת בה אין צורך לחנך לקבלת האחר, כי זה מושרש בחיים מסביב.
ואני היום, לאחר שנתיים עם אשר, כל כך שמיחה על הגיוון לו זכיתי בחברים על ארבע שמסביבי. אשר גדל עם חבר דוג דבורדו בן גילו, זוג מוזר כזה. כולנו נהנים מהשונות שהוא הכניס לחיינו – זכינו.
